מאירי על בבא בתרא נ״ז

1 כבר ביארנו במסכת כתבות שכל עדות שבממון צריך שיהא חצי הממון יוצא על פי האחד וחציו על פי השני וכל שיוצא יותר מחצי הממון על פי האחד ופחות מחציו על פי השני אין העדות כלום מעתה שנים החתומים על השטר ומת אחד מהם ובא המלוה לגבות חובו והוצרך לקיים את שטרו והרי זה שהוא קיים מעיד על כתב ידו של עצמו וכבר ידעת שכל שהעדים מעידים זה כתב ידינו נאמנין ואין אנו צריכין עוד לקיום אחר וכן כשזה קיים ואמר זה כתב ידי כבר נתקיימה חתימתו ואי אתה צריך בה עד אחר אלא שאתה צריך עדין לקיום חתימת השני שמת ואתה צריך בה לשני עדים לא מצאו אלא עד אחד מן השוק אלא שזה החתום שהוא לפנינו מעיד עליה גם כן ואומר זה כתב ידו של חברי אין זה כלום שהרי נמצאו עכשו שלשת רבעי הממון תלויים בעדות זה שהרי כשקיים חתימת עצמו נתקיים חצי העדות וכשמצטרף עם האחר להעיד על חתימת חברו נתקיים חציו של חלק זה על פיו ונמצאו לו שלשה רבעים בעדות ולא סוף דבר הוא בעצמו אלא אפילו בא אחיו או בנו להצטרף עם זה שבשוק להעיד על כתיבת ידי המת אין זה כלום שהרי מ"מ שלשת רבעי הממון תלויים בעדות הקרובים ונמצא שאין זה גובה כלום עד שיביא שנים מן השוק להעיד על כתב ידי המת ואם לא מצאו אלא אחד משתדלים לקיים חתימת ידי החי שלא מפי עצמו ואח"כ מצטרף הוא עם האחר להעיד על כתב המת על הדרך שביארנו בכתבות פרק שני מתו שני העדים החתומים או שאינם כאן ואנו צריכים לשנים שיעידו על כל חתימה מהם ובאו ראובן ושמעון אחים עם אחד שבשוק והעיד ראובן עם זה שבשוק וקיימו חתימת העד הראשון ובא שמעון אחיו עם זה שהזכרנו וקיימו חתימת יד השני הרי זה עדות שהרי זה שבשוק העיד כנגד שניהם ואין רוב ממון יוצא על פי הקרובים וכן אינה עדות אחת ליפסל בקורבתם שלא העיד זה על מה שהעיד אחיו וזהו כענין שלשה אחים הנזכרים במשנתנו לענין חזקה אות באות:

2 חכמי הצרפתים כתבו בסוגיא זו שזה שנפסלו הקרובים לעדות הוא מפני שהם חשובים כאיש אחד וגדולי קדמונינו מתמיהים עליהם א"כ נחייב שבועה על פי עדותם וחוץ מכבודם אין כאן תמה שכל שהם מעידים בעדות אחת הרי הוא פסול מטעם נמצא אחד מהם קרוב וכו' שאין כאן עדות כלל אבל זו של קיום שטרות שהזכרנו שהאחד מעיד על כתב ידו ואחיו מעיד על כתב חברו הואיל ואין זה עדות אחת ואין כאן טעם ליפסל מצד נמצא אחד מהם קרוב וכו' הוצרכנו לפסלו מטעם שהם כאיש אחד ונמצא רוב הממון יוצא על פי אחד:

3 המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין חלק הששי בדין חזקת מחילה ואמר על זה ואלו דברים שיש להם חזקה ואלו דברים שאין להם חזקה היה מעמיד בהמה בחצר ומעמיד תנור וכירים וריחים ומגדל תרנגולין ונותן זבלו בחצר אינה חזקה אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוהה עשרה טפחים וכן לתנור וכן לכירים הכניס תרנגולין לתוך הבית ועשה מקום לזבלו עמוק או גבוה שלשה הרי זו חזקה אמר הר"ם מה שמדבר בכאן הוא בחצר השותפין שמקפידין על עשיית המחיצה אבל חצר חברו אפילו עשה המחיצה לא עלתה לו חזקה באותו מקום עד אחר שלש שנים:

4 אמר המאירי אלו דברים שיש להם חזקה ואלו שאין להם חזקה ר"ל אותם שנזכיר עכשו ופירשו הגאונים שמשנה זו הואיל ובנזקין היא שנויה אין מצריכין בה טענה ולא שלש שנים אלא כל שעושה דברים אלו בפניו ולא מיחה יש מהם שמחל ויש מהן שלא מחל ולבאר איזה מהן מחל ואיזה מהן לא מחל התחיל במשנה זו ואמר אלו הן הדברים שיש להם חזקה ר"ל שהם בתורת מחילה ואלו הן שאינם בתורת מחילה וזה שלא מיחה בהם אינו אלא שהם דברים שאין אדם מקפיד עליהם וזה שאמרנו בהם שמחל פירושו לאלתר שכל שהוא נזוק בפניו ואינו מוחה לאלתר הויא חזקה וגדולי המפרשים נוטים בה לשלשים יום היה מעמיד בהמה בחצר או תנור המטלטל או ריחים המיטלטלין והם ריחים של יד או שהיה שם מגדל תרנגולים או שהיה נותן זבלו בחצר כל אלו אין בהם חזקה שדברים אלו מתוך שאינם של קביעות אדם מתיאש שלא למחות ולא מצד מחילה הוא שותק להם ואפילו נשתמש שם בדרך זה כמה שנים הואיל ואין כאן טענה שאם היתה שם טענה וחזקת שלש מיום ליום כראוי לה בודאי בכלן הויא חזקה ומ"מ אם עשה מחיצה שגבוהה עשרה לבהמה זו שהעמידה לשם או לתנור או לכירים או שהיה מכניס תרנגולים לתוך הבית להושיבן במקום ידוע שזהו עשיית מקום או שעשה מקום לכנוס זבלו עמוק שלשה או גבוה שלשה הרי זו ודאי קפידא וכל שראה ושתק מחל ותמהו בגמ' שאף בראשונה מכיון שאדם עושה דברים אלו מעצמו ובלא רשות ובתורת שאלה יש כאן קפידא והעמידוה בחצר השותפין ואין להם לירד שם אלא לענינים המשותפים ביניהם וזה בא והעמיד את שלו וכל שאין גוף מעשה אין השתף קפיד בחברו ואין כאן שתיקה של מחילה הא בחצר חברו אף באלו יש קפידא ובכלן יש בהם חזקת מחילה ויש שפירש במשנתנו שלא על פעם אחת הוא אומר כן אלא על שהתמיד בדבר כמו שאדם עושה בשלו וראייתו מלשון השנוי בה והוא היה מעמיד ולא אמר העמיד זו היא שיטת הגאונים וכן הלכה:

5 ומ"מ מקצת אחרוניהם כתבו שזה שהעמדנוה בחצר השותפין הוא בהפך מה שכתבנו שהשתפים מדקדקים מזה לזה מתוך שהם יראים על כך ויש בהם חלוק בין העמדה לבד לעשיית מקום אבל בחצר חברו אין צריך לומר בהעמדה שאין שם חזקה שאם כן אין לך אדם נותן רשות לחברו להעמיד בהמתו בחצרו אפילו שעה אחת אלא אף המחיצה אינה חזקה וכן פסקוה גדולי המחברים וגדולי המגיהים משיבין עליהם מתלמוד המערב והוא שאמרו שם המגדל תרנגולים בחצר של חברו הרי זו חזקה אמר ר' יוסה ויאות מה נפשך אם יש לו לגדל הרי גדל אם אין לו לגדל הרי החזיק אלא שהם מכריעים לומר על חזקות אלו שאין בהם טענת מכירה או מתנה אלא מחילה שאין מפסידות מבעל הקרקע גופו של קרקע ואם רצה זה לבנות בחצרו בונה וחזקתו בטלה מאליה שאין החזקה אלא לכל זמן שהחצר קיימת על תכונה זו שהחזיק זה בתשמישו לכל אותו הזמן וכבר כתבנו סברא זו ומה שנראה לחלוק עליה בפרק שני בסוף סוגית המשנה הששית:

6 ומ"מ חכמי הצרפתים יש להם שטה אחרת במשנה זו לפרשה בחזקת טענה ובשלש ואמר שבחזקות שאינן קבועות אין חזקה אף בטענה ובשלש שלא הקפיד עליהם למחות ודעתם שאף הנזקין צריכים טענה ושלש שנים ולענין פסק לפי שיטתם דוקא בחצר השותפין אבל בחצר חברו אף אלו חזקה בטענה ובשלש ויש להם קצת ראיה לסתור עניני שטה ראשונה ממה שתמהו בגמ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כלומר שאף בראשונות יש בהם קפידא והיו מתרצים שכל שאילו בנכסי הגר קנה בנכסי חברו קנה ושאלו עליה והרי ניר שבנכסי הגר קנה ובנכסי חברו לא קנה ואכילת פירות בנכסי חברו קנה בנכסי הגר לא קנה ואם כדברי הראשונים מה ראיה פירות שאינה חזקה אצל חברו אלא בשלש שנים לחזקת משנתנו שהיא לאלתר אלא שאיפשר לפרש שדין לאלתר בנזקין כדין אחר שלש בטענה ור"ל כל שבנכסי הגר קנה לאלתר קנה בנכסי חברו בנזקין לאלתר ובחזקת טענה לאחר שלש:

7 ואכילת פירות מיהא הואיל ונתגלגלה בידינו עליך לזכור מה שביארנו למעלה אם באכילה לבד בלא חזקה אחרת אם דוקא בחזקה אלא שאין לו עדים אלא על אכילת הפירות ולענין חזקות של משנתנו מיהא נראים דברי הגאונים וכן שטת כל המסכתא שהנזקים אין צריכין טענה ולא שלש כמו שביארנו בכמה מקומות במסכתא זו:

8 זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

9 האחין או השותפין שיש להם חצר בשותפות ונדרו הנאה זה מזה אם יש בחצר דין חלוקה אסורין ליכנס לשם עד שיחלקו ויכנס כל אחד בחלקו וחכמי התוספות פירשו טעם הדבר שאע"פ שיש ברירה והיה לנו לומר בחלקו הוא נכנס מ"מ הרי נהנה להשתמש ביתר מחלקו שאלו היה כופהו לחלוק לא היה משתמש אלא בארבע אמות ועכשו משתמש בשמנה ונמצא כשאינו כופהו לחלוק שהוא מוותר לו וכל ויתור אסור במודר הנאה אבל אם אין בה דין חלוקה מותר שהרי יש ברירה ויכול לומר בשלי אני נכנס ואף ויתור אין כאן שאין יכול לכופו לחלוק ושמא תאמר הרי יכול לכופו שיסתלק בדין גוד או איגוד אין זה ויתור שרוב בני אדם מתגלגלים בשלהם ואין דעתם קופץ לא ליקח ולא למכור ואף בשאין בה דין חלוקה לא הותר אלא בדברים שאין בהם ויתור והם הדברים שקודם הנדר לא היה יכול למחות בהם כגון כניסה ופירוק משא לפי שעה וכן כל תשמיש בדברים שדרכה של חצר להשתמש בה בכך אבל דבר שאף קודם הנדר היה אחד יכול למחות בחברו אע"פ שהשתפים נוהגים לוותר בה זה לזה כגון העמדת תנור אף המיטלטל וריחים אף של יד וגדול תרנגולים ובהמה דקה אסור שאין זה דרך חצר ויכול הוא לומר קודם הנדר איני רוצה בלכלוך החצר שאינה עשויה אלא לאויר ולשמירת הבית ולישב בה דרך טיול ואין לך בה רשות מיוחד להשתמש בה בדברים שלא מדרכה והילכך כל שמניחו בכך ויתור הוא ובמודר הנאה אסור:

10 דברים אלו לא סוף דבר בנדרו זה מזה שהרי נתרצו זה לזה ואין כאן אונס אלא אפילו הדירו זה את זה שנמצאו אנוסים אעפ"כ הדין בהם ליאסר במה שאסרנו וכן לא סוף דבר בהדירו אלא אף בנדרו הדין בהם להקל במה שהתרנו שהרי בראש פרק השתפין שבנדרים שאלוה ר"ל אם נחלקו בהדירו או אם חכמים מודים בה להקל והוכיחוה כן ממה שאמרו במשנה זו היה אחד מודר לא יכנס לחצר וכו' ואע"פ שהיו מחזרין לתרצה אין דוחין פשוטה של משנה ואשינוייא לא סמכינן ועוד ראיה שהרי כשאמרו שם תחלה מחלקת בשיש בה דין חלוקה אבל אין בה דין חלוקה דברי הכל מותר השיבו והרי בית הכנסת דכמי שאין בה דין חלוקה ותנינן עלה שניהם אסורין בה ואם כלם מודים בהתר כל שאין בה דין חלוקה משנה זו מי שנאה עד שהיפך את דבריו ואמר מחלקת בשאין בה דין חלוקה אבל יש בה דין חלוקה דברי הכל אסור ומשנת בית הכנסת שנויה לדעת המחמיר שאין הלכה כמותו והרי משנה זו של בית הכנסת שנויה בענין האומר הריני עליך חרם ואתה עלי שנמצא האחד נודר ומדיר והאחד מודר ואעפ"כ השוו את המודר למדיר בכל מה שאסרנו ואע"פ שלא הביאו בגמ' ממנה ראיה לשאלתם תנא ושייר או שמא מפני שעדין לא היה יודע יש בה דין חלוקה ואין בה דין חלוקה ואיזה מהם חמור לא היה רוצה להשיב מזו לזו ולדעת זה לא סוף דבר בהדירו שניהם זה את זה שאפשר שאף המודר בשעה שהדיר נעשה מסכים ומתרצה למה שהודר אלא אף בהדיר אחד את חברו יראה ליאסר על המודר כל מה שאסרנו וכן הדין באחד מן השוק שהודר מאחד מהם שהמודר נאסר במה שאסרנו והותר במה שהתרנו שכך היא הצעה של משנה תחלה חלקו בנדרו זה מזה ואח"כ באחד מהם מודר ואח"כ בשאחד מן השוק מודר מאחד מכלם ובכלם יראה שלא התיר ר' אליעזר בן יעקב שאנו פוסקים כמותו אלא בשאין בה דין חלוקה:

11 ומ"מ יש לחלוק בשטה זו לומר שלא נחלקו אלא בנדרו אבל בהדירו אף חכמים מודים בה וכל שכן בהדיר אחד את חברו ומשנת היה אחד מהם מודר כבר תירצוה שם שפירושו נדור כלומר שנדר על עצמו הנאת חברו וזהו שאמר כופין את הנדור למכור חלקו ופירושו שמא יכשל להשתמש בה תשמיש האסור ופרשוה בתלמוד המערב כשהיה נדרן אבל אם הדיר את חברו אין כופין אחד מהם למכור לא למדיר שאין עליו חשש איסור ולא למודר שהרי אנוס הוא וגדולי המחברים כתבו שכופין את המדיר ואין נראה כן שהרי הנדור תנן לפי מה שנאמר באותה סוגיא ולדעת זה לא נחלקו בהדרה אלא כל שהדירו זה את זה וכל שכן באחד שהודר מותר ויש מכריעין לאסור בהדירו שניהם אבל לא באחד שהודה ומ"מ אע"פ שאפשר לומר כן יראה לי שלענין פסק אין לנו בטרח זה כלום שלא הביאתנו שטה זו אלא שחכמים מודים בהדרה לר' אליעזר ומ"מ ר' אליעזר אינו מקל בהדירו יותר מבנדרו ואף בהדירו דוקא בשאין בה דין חלוקה וא"כ אין אנו צריכין לשטה זו שהרי אף בנדרו הלכה כדברי המקל ולא היתה הכונה במה שאמרו אבל הדירו מודו אלא שהם מסכימים בה לדעת ר' אליעזר לא שאף ר' אליעזר יקל עוד בה ולא ראיתי עצמי צריך לבאר בה כל כך אלא מפני שראיתי בנימוקים ישנים משיגים בה את הגבול ומפריזין על המדה:

12 זה שאמרנו בענין זה שיש ברירה והוברר הדבר שבחלקו הוא נכנס ובכל התלמוד אנו פוסקין שכל בדאורייתא אין ברירה אפשר שאף זו מדרבנן שמן התורה לא נאסר הויתור אלא הנאה הנכרת אלא שיש לפקפק בה הגע עצמך שהיה להם בית משתף ואין בו דין חלוקה ואתה מוכרח להתיר כל תשמיש שבבית שהרי הבית עשוי לתשמישים שהנאתם נכרת ואפשר שכל שהוא שותף בה ונראה כמשתמש בשלו אין זו הנאה הניכרת ולא עוד אלא שברירה זו אי אפשר לפרשה כשאר ברירות האמורות בתלמוד שהרי הוא משתמש לפעמים בכלה או ברובה ואין ברירה להיות כלה או רבה שלו אלא שברירה זו הוא שבשעה שמשתמש ברוח זה הוברר שזהו חלקו ולמחר כשישתמש ברוח אחרת הוברר גם כן שזהו חלקו ואפילו היה משתמש בכלה כך הוברר שזה ישתמש בה היום וזה למחר הגע עצמך שהם משותפים בדבר שהתנו מתחלת שתופם בו להיות תשמישם לימים הרי כל אחד אסור ביומו של חברו ואף כאן הוברר שהוא יומו וגאוני הראשונים דחו סוגיא זו ומה שנפסק בה כר' אליעזר בן יעקב בטענה שפסקו בכל התלמוד אין ברירה ואין דבריהם נראין ולא הוצרכו לדחות בכך הלכה רווחת שבתלמוד וכן יש פוסקין כר' אליעזר בן יעקב וכמו שביארנו אלא שאין באין בה מטעם ברירה אלא מטעם קפידא ובשאין בה דין חלוקה כיון דלא חשיב ליכא קפידא אבל כשיש בה דין חלוקה חשיב ואיכא קפידא ומחדשים מזה להקל ביתר ממה שלא הקלנו ואף זה אינו שהרי בבבא קמא פרק הפרה הוברר הדבר שמטעם ברירה נחלקו אלא שהם דוחים אותה סוגיא מפני זו שהשטה מוכחת בה שמטעם קפידא נחלקו ואף גדולי הדורות נסכמו לדעת זה בשלישי של גיטין ולא יראה כן שלדעת זה כל שהוא מראה קפידתו ואוסר הבית או החצר בפירוש יש לך לומר שיהא אוסר ואי אפשר לומר כן:

13 לפי דרכך למדת שבית הכנסת אין בו דין חלוקה ומעתה אין המודרים או הנודרים זה מזה נאסרים בה לא בכניסה ולא בישיבה וגדולי הצרפתים העידו על עצמם שקבעוה הוראה רווחת למעשה וכן הדין בקריאת ספרי תורה ומשנת פרק השתפין שנאמר בה ואסורים בדבר של אותה העיר כגון רחבה ומרחץ ובית הכנסת תיבה וספרים ואין מותרים אלא בדבר השוה לכל ישראל כגון לשכות ועזרות ובאר של עולי רגלים לדעת חכמים נאמרה כמו שפירשנו ואין הלכה כדבריהם ואף לדעת המחמיר יראה שבתי כנסיות שלנו כבית הכנסת של כרכים היא שהיא מיוחסת לכל העולם כמו שאמרו בפרק בני העיר ומ"מ צריך לחדש בה דבר והוא שאם יש בה מקומות ידועים רשאי כל אחד לאסור את מקומו ולא התרנו אלא בדברים השוים לכלם ואע"פ שמקצת חכמי צרפת אמרוה אף במקומות ידועים אין הדברים נראין כלל אלא כל אחד נעשה בעל הבית בשלו וכן אם היה שם ספר תורה שלא הוקדש רשאים הבעלים לאסרו והוא אסור מאליו לכל המודר ממנו ומ"מ אף בזו יש בה דברים שלא נאסרו והוא שאע"פ שמקומותיהם ידועים מקום ארון אינו מן המדה אלא שהוא שוה לכלם וכן דריסת הרגל שבה ובבימתה וגדולי המחברים והפוסקים סתמו לנו את הדברים באלו ולא עוד אלא שגדולי המחברים פסקו שכל שאין בה דין חלוקה מותרין ליכנס ופסקו עם כל זה שבית הכנסת נאסרת ויש סעד לדבריהם מצד שבית הכנסת אין ברירתה גמורה שאין אדם נמלך לחלוק בה בשום דבר מאותם השוים לכל ומ"מ סוגית הגמ' אינה מוכחת כן ולדבריהם מ"מ תקנתם בשיכתבו חלקם לנשיא או לאחד מגדוליהם או למי שירצו ושיזכו לו על ידי אחר אע"פ שזהו לאחר הנדר ונראה כמכוין לכך כמו שיתבאר במקומו ודברים אלו אע"פ שאין זה מקומם מתוך שנתגלגלה השמועה כאן ושאין הדברים רגילים לרוב תלמידיהם ביארנו בה עיקרי הדברים והם פקדון בידינו עד שנגיע למסכת נדרים בע"ה:

14 אע"פ שביארנו בתשמישי החצר בהרבה דברים שהשתף מעכב על חברו הכביסה מ"מ אין יכולין למחות זה לזה שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הנהר ופירשו בתלמוד המערב דוקא שלא במקום מדרון אבל במקום מדרון מעכב ולגדולי המפרשים מצאתי דוקא בחוץ לארבע אמות של פתח חברו אבל תוך ארבע אמות מעכב משום ניצוצות:

15 מדת הצניעות משובחת עד למאד לא סוף דבר בנשים אלא אף באנשים לא סוף דבר שלא לחזר אחר קלות ראש אלא אף להשתדל הרבה על הצניעות דרך הערה אמרו עוצם עיניו מראות ברע זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה ואפילו לא היתה שם דרך אחרת והוא מוכרח לילך על כל פנים צריך הוא לאנוס את עצמו ולהטות עצמו לצד אחר וכן כל כיוצא בזה:

16 תלמיד חכם ראוי לו שיהא מצויין במלבושיו ובבגדיו ושיראה מהם צניעות הראויה לו וכן שיהיו כליו מהודרין כל אחד כפי הראוי לו חלוק של תלמידי חכמים לא יהא דק כל כך שיהא בשרו נראה מתחתיו וטליתו שתהא ארכה עד שלא תראה חלוקו מתחתיו יתר על טפח שלחנו שיהא שני שלישיו מכסים במפה ושליש השלחן מגלה להעמיד שם קערות וירק וכלי תשמיש שבסעודה ובשני שלישים המכוסים יעמיד פת ויין ותבשיל ושליש המפה שהיא ראויה לכסות שליש המגלה תתפשט על ירכו לו וליושבים אצלו לקנח בה את פיהם וטבעותיו תחובין בו על צד הראוי בהם יותר לפי התכונה שהוא עומד ולפי ענין אנשי ביתו וכן מטה של תלמיד חכם שאין תחתיה אלא סנדלים בימות החמה ומנעלים בימות הגשמים ולא שיעמיד שם כלי תשמיש עד שיצטרכו בני ביתו לילך שם לפעמים ליטול את הכלים: